ההתקפה והביקורת של פרשנים, פרופסורים, מומחים והתקשורת על טקטיקת ניהול המשפט של קצב וסנגוריו - נובעת מחוסר ידע ומהעובדה שהם לא היו סנגורים פליליים ואין להם מושג בניהול משפט פלילי.
הנאמנות הראשית והראשונית של הסנגור - היא ללקוחו לאינטרסים שלו, לשמו ותדמיתו ולא לציבור. עו"ד כדוברים ויחצנים - פוגע במקצוע וביכולת ניהול המשפט.
* מאת: עו"ד פכטר אברהם
חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 - אומר בסע' 54: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית משפט לעשות משפט."
מכאן, שנאמנותו של עורך דין, מסורה ראשית לקליינט ומתפקידו לעזור לבית משפט, בעשיית משפט וניהולו התקין. על כן, נחשב עו"ד כקצין בית משפט - Officer of the court, ועליו לפעול ולהתנהג בהתאם.
כאן המקום, להבהיר בצורה פשוטה וחדה בית משפט לא עושה "צדק" - בית משפט עושה "משפט". יש להבדיל ולהתנער מהקלישאות המקובלות של "הצדק ייצא לאור", בית משפט - יעשה צדק וכו'.
השופטים עושים מאמצים להגיע לחקר האמת, אך לא תמיד הדבר אפשרי וניתן לביצוע.
בית המשפט - שופט, מעריך, מוציא מסקנות, על סמך החומר הראיתי. לאמור: העובדות, המסמכים, עדויות שמונחות בפניו, שנמצאות בתיק בית המשפט ומה שהובא והושמע באולם בית המשפט. מכאן שיש הרבה מקרים, ששני הצדדים במשפט יוצאים בהרגשה של מקופחים או שלא נעשה צדק. זה טבעי, זה קורה וצריך להשלים עם זה. כאשר המשטרה, הפרקליטות לא מתאמצים מספיק, לא חוקרים משלימים, ממהרים מדי, מורחים מדי, מחפשים את החשודים "מתחת לפנס" - ולא יצירתיים, בחקירת כיווני חקירה נוספים - מסתפקים "בהודאות" - עדויות שהוצאו לפעמים בלחץ או בתרמית או באמצעות "מדובבים" שתולים ומתודרכים מראש או "עדי-מדינה" - אינטרסנטים לא אמינים ומניפולטיביים - התוצאות מגיעות לפעמים, עד כדי עיוות דין וכבר היו דברים מעולם.
במקרה של קצב, יצא הקצף על הסנגוריה במיוחד ע"י התקשורת בתוספת מומחים ופרשנים, שמעולם לא ניהלו משפט פלילי, חלקם גם לא הופיעו בבתי משפט וכל הידע שלהם בא מספרים, ספרות ואקדמיה צרופה ולכן גם כך נשמעת הביקורת שלהם.
למשל: הביקורת על תרגילי הסחבת של סנגורי קצב - תוך המלצות לבטל את עסקת הטיעון לא להעביר להם חומר חקירה נוסף, לא להיעתר לבקשות וגחמות הנשיא לשעבר.
מעניין היה לשמוע את אותם מומחים ופרשנים - אילו הם, בניהם או אחיהם היו עומדים למשפט פלילי בנסיבות אלה.
הרבה מן הפרשנים והמומחים, לא השלימו עדיין עם העובדה שהסנגוריה של קצב הצליחו להגיע "להסדר טיעון" - המגמד את טיוטת כתב האישום המקורי - ואת הצהרותיו הלוחמניות והבומבסטיות של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז בטרם עת ובטרם בשלו הראויות.
הטענות צריכות להיות מופנות למשטרה, לפרקליטות ולמזוז עצמו. אבל התקשורת לא יכולה להשלים עם המצב שמשפט כה עסיסי ומלא סקופים - בורח להם מהידיים.
סנגורי קצב דורשים את כל חומר החקירה החסר + חומרים שחסרים להם לגבי המתלוננת א' ממשרד התחבורה - לאור התצהיר שהגישה עפ"י החוק לבית המשפט - עפ"י בקשתה, בקשתם ראויה מקצועית ובמקומה.
כאשר מתלוננת מגישה (עפ"י הליך שנקבע בתיק נפגעי עבירה) תצהיר ובו מפרטת את שעבר עליה, לבטיה, סיבלותיה, טיפולים הרפואיים ע"י פסיכולוגים/פסיכיאטרים, העדר כושר עבודה, בעיות חברתיות וכו'.
היא אוטומטית חושפת עצמה - לחקירה נגדית על כל סעיפי התצהיר בבית המשפט, שיש להם השפעה הן על העונש, על עסקת הטיעון ועל נושא הקלון.
המסקנה מכאן, שאין מקום להירתע מהגשת התצהיר, אך אי אפשר למנוע את החקירה אם הצד השני עומד על כך, ולכן צריך להיות מוכן לכך נפשית בגיבוי מסמכים ועל כל המשתמע מכך.
סנגורי קצב נלחמים לא רק על זכויותיו, על כבודו, מעמדו ושמו, אלה גם על ההרשעה בקלון המשפטי, להבדיל מהקלון הציבורי. ולכן כל צעדיהם עד כה מבחינה משפטית מוסרית ואתית - מגובים מקצועית.
התופעה הנלווית, לחקירת הנשיא קצב, ולאנשי ציבור נוספים - שעורכי הדין בלחץ הנסיבות, נאלצו להיות גם דוברים ויח"צנים, דבר הפוגע במקצועם ותפקידם כעורכי דין פרופר.
כאשר המשטרה, הפרקליטות, במהלך החקירות ו"השימועים" - מדליפים, בצורה מגמתית עקבית גרסאות ועדויות נוחות ולרוב חד צדדיות - אין ברירה לסנגורים אלא לנקוט בעמדת הגנה ומזעור נזקים - לאמור: להפוך לדוברים יח"צנים, להופיע בכל כלי התקשורת, להדליף גרסאות נגדיות, לתקוף,להשמיץ וליצור רקע ציבורי נוח לקליינט שלהם.
האם זה נכון - לא. האם זה נחוץ - כן. האם זה - מתפקידו הייעודי של פרקליט - לא.
אבל הנסיבות מחייבות אותו - לנקוט בכל האמצעים החוקיים - להגן על מרשו במיטב כוחו המקצועי, כולל התקשורת.
ניקח כדוגמא את הכיסוי התקשורתי שקיבלה פרשת קצב.
התקשורת הסתערה בשצף קצף על קצב, תדמיתו, התנהלותו, הרגלי המין שלו במשרדים הקודמים ובבית הנשיא, ורמסה ברגל גסה, את פרטיותו, משפחתו ו"חזקת החפות שלו".
כדי שלא תהיה אי הבנה ב"הבנת הנקרא", חקירת המשטרה נגד נשיא המדינה, היא בהחלט נושא לגיטימי, לדיווח סיקור והתייחסות עיתונאית וציבורית, במידה ובצורה הנכונה והמאוזנת.
אבל מה שראו עינינו בטלוויזיה ובכתובים עבר כל גבול של "מידתיות" סבירה - גם בהתחשב בעובדה "השולית", שמדובר במוסד הנשיאות, שמדובר בסמל לאומי, שמדובר בתדמית המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ. ההומור הדק והעוקצני של נשיא רוסיה פוטין, בעת הביקור של אולמרט, על כוח הגברא של קצב וביצועיו, לא הוסיפו כבוד למדינה. אם נצרף לכך את הדיווחים בכל ערוצי הטלוויזיה ובכל השפות המשודרות, לא ניתן היה שלא להרגיש בפגיעה במוסד הנשיאותי ובמדינה. כמו שלא נסכים ולא נשקוט כאשר, ייפגעו ויישרפו סמלי ישראל בעולם הנאור, תמונות הנשיאים, ראשי ממשלה ודגלי המדינה (פרט לארצות ערב העוינות), כך גם בדיווחים, שמאבדים פרופורציה.
אבל, למה לנו להלין על זרים, כאשר כל העיתונים בישראל יצאו בכותרות ענק ראשיות, כמעט מדי יום ביומו - על מעללי הנשיא "האנס הסדרתי" - "המטרידן האובססיבי", הייצור המפחיד ששוכן בבית הנשיא. כאילו באו לומר: יש את הנשיא קצב, לצרכים ייצוגים ומיניסטריאליים, ויש את "פנטום בית הנשיא", בדמות "איש חולה המין", שמסתובב ומתפרק בבית הנשיא.
כל הקרקס "המגעיל" והפוגעני הזה, הוא לא רק באשמת התקשורת, שיכלה בהחלט לרסן את עצמה ולהוריד את פרופיל הכותרות והחשיפות הבלעדיות, אלא בעיקר אשמת "מכת ההדלפות".
אז נכון שעיתונות חופשית ניזונה וחיה מהדלפות, זה היה בעבר ויהיה גם בעתיד, אבל יש גם עניין של כבוד למוסד, אם לא לאדם שמאייש אותו, למדינה, סמליה ודגליה. וועדת העורכים או כל עורך ראשי יכלו לצמצם ולהוריד להבות מבלי לפגוע בסיקור העובדתי.
מקור ההדלפות הראשוני, אותו ניתן וחייבים לצמצם ולרסן, משפטית, ענישתית, היא משטרת ישראל. בידה החומר הגולמי הראשוני וכשזה מתחיל לנזול ולהתפרסם כמעט על בסיס יומי, תוך ציטוטים מעדויות, זה בלתי נסבל ובלתי נסלח.
נכון שבשלבים מתקדמים כולם מדליפים - זה חבל, זה מרגיז, אבל זה המשך לתהליך, שהוא כורח בל יגונה כדי להתגונן.
ההיגיון אומר: שאיש ציבור שנחשד בעבירה לא ממהר להדליף, נתונים ועובדות שעלולות לפגוע בו, בתדמיתו ובמשפחתו. אבל כשהדבר נעשה, מסיבות שונות, חלקן מרושעות, מתוכננות, להראות שאנו פועלים ומתקדמים בחקירה, "מיטב החוקרים" עושים עבודת שטח, לא מבדילים בין עשיר לעני, התוצאות בהתאם.
כדי לא לפגר אחרי ניתוץ התדמית ולהציל מה שניתן "מחזקת החפות", הנרמסת בריש גלי, הופכים עורכי דין, לדוברים יח"צנים, אנשי תדמית ואסטרטגיה במקום להתרכז במקצועם וייעודם, מתן הגנה מקצועית משפטית לקליינט שלהם.
התוצאה, הדלפות מאסיביות עוד יותר, כדי לסתור את מתקפת הסנגורים, המקורבים, יודעי דבר, "והפקיד הבכיר" במטוסו או בלשכתו של הנשיא. כך אנו רואים, את מיטב עורכי הדין, עושים סבבים בתקשורת כדי להסביר, להתגונן, להשמיץ ולחסום בגופם רכילות זולה ואשמות שווא ולהפיץ בהזדמנות זו גרסה נוגדת ומאוזנת.
האם זה תפקידו של סנגור - לא ולא. האם הוא נאלץ לעשות זאת בנסיבות כאלה כן, עם כל ההסתייגויות הרתיעה והדחייה.
פרופ' אלן דרשוביץ, מגדולי עורכי הדין הפליליים בארה"ב, איש אקדמיה ממעלה ראשונה שספריו בתחום הם חיוניים להבנת המערכת המשפטית בארה"ב ודרך פעולתה, כותב בספרו: "מכתבים לעורך דין צעיר", בין היתר: "באף מקצוע אחר לא קיים עיסוק כפייתי יותר במוסר ובאתיקה מאשר בעולם המשפטים. עורכי דין טובים עוסקים בכפייתיות בקונפליקטים שבין אתיקה משפטית, הדורשת סנגור מסור למען הלקוחות, חפים מפשע או אשמים, לבין המוסר והצורך בהגינות".
גם עורכי הדין של אנשי הציבור שלנו נתקלו ונלחמו כלפי פנים וכלפי חוץ בעקרונות אלה של מוסר ואתיקה משפטית. קחו לדוגמא את הפרשיות שהסעירו את המדינה, פרשת צחי הנגבי, ביבי נתניהו, ח"כ בלומנטל, ח"כים בהצבעה כפולה, פרשת הקצין והריגת הילדה בווידוא הריגה (שיצא זכאי), מהנדס מע"צ שהתאבד - מפקד ימ"ר דרום, (בוועדת זיילר), ועכשיו נשיא המדינה.
הדברים הקצינו עד כדי כך שאפילו השופט העליון מישאל חשין, לא יכול היה יותר להבליג ובראיון טלוויזיוני טען שהנשיא הורשע, נשפט בעיתונות, בטרם החקירה הסתיימה והיועץ המשפטי נתן החלטתו.
לפי מיטב הבנתי, בארה"ב בו מתנהל המשפט בפני מושבעים, פרסומים מאסיביים בתקשורת הם עילה להעברת המשפט למחוז או מדינה אחרת ואפילו לביטול המשפט. שהרי כפי שאומר השופט חשין, צריך להיות האדם מברזל כדי לא להיות מושפע, והשופטים למזלנו הם בני אדם.
להזכיר, כי נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר השופט מיכה לינדנשטראוס (כיום מבקר המדינה), אמר את אותם הדברים מספר שנים קודם לכן, בהרצאותיו בפני כנסים של עורכי דין.
האם ניתן להתגבר על שטף ההדלפות - ספק רב. האם ניתן לצמצמן למינימום - בהחלט כן, אם המשטרה בראשות המפכ"ל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה ייתנו לכך את דעתם יוציאו הוראות מפורשות, ובעיקר ידאגו ליישומם בפועל ע"י נקיטת אמצעים משפטיים, ענישה והדחה מתפקיד. יש לבלום את השטף בכל מחיר, גם אם הוא ימשיך לנזול באיטיות מדי פעם.
הנשיא קצב - נמצא עתה בשלבי הסיום של המערכה (במאמרי: "קלון או ממון") - הצעתי דרך נוספת לפתרון ע"י "הסדר-טיעון" נוסף - לפיו הנשיא קצב, יתחייב בכתב לבית המשפט לוותר על כל ההטבות הכספיות שמגיעות לו כנשיא + התחייבות לא לחזור לחיים הפוליטיים - ומזוז יוותר על דרישתו לקלון. זה יכול לסיים את "הסאגה", בכבוד לשני הצדדים.
הנאמנות הראשית והראשונית של הסנגור - היא ללקוחו לאינטרסים שלו, לשמו ותדמיתו ולא לציבור. עו"ד כדוברים ויחצנים - פוגע במקצוע וביכולת ניהול המשפט.
* מאת: עו"ד פכטר אברהם
חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 - אומר בסע' 54: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית משפט לעשות משפט."
מכאן, שנאמנותו של עורך דין, מסורה ראשית לקליינט ומתפקידו לעזור לבית משפט, בעשיית משפט וניהולו התקין. על כן, נחשב עו"ד כקצין בית משפט - Officer of the court, ועליו לפעול ולהתנהג בהתאם.
כאן המקום, להבהיר בצורה פשוטה וחדה בית משפט לא עושה "צדק" - בית משפט עושה "משפט". יש להבדיל ולהתנער מהקלישאות המקובלות של "הצדק ייצא לאור", בית משפט - יעשה צדק וכו'.
השופטים עושים מאמצים להגיע לחקר האמת, אך לא תמיד הדבר אפשרי וניתן לביצוע.
בית המשפט - שופט, מעריך, מוציא מסקנות, על סמך החומר הראיתי. לאמור: העובדות, המסמכים, עדויות שמונחות בפניו, שנמצאות בתיק בית המשפט ומה שהובא והושמע באולם בית המשפט. מכאן שיש הרבה מקרים, ששני הצדדים במשפט יוצאים בהרגשה של מקופחים או שלא נעשה צדק. זה טבעי, זה קורה וצריך להשלים עם זה. כאשר המשטרה, הפרקליטות לא מתאמצים מספיק, לא חוקרים משלימים, ממהרים מדי, מורחים מדי, מחפשים את החשודים "מתחת לפנס" - ולא יצירתיים, בחקירת כיווני חקירה נוספים - מסתפקים "בהודאות" - עדויות שהוצאו לפעמים בלחץ או בתרמית או באמצעות "מדובבים" שתולים ומתודרכים מראש או "עדי-מדינה" - אינטרסנטים לא אמינים ומניפולטיביים - התוצאות מגיעות לפעמים, עד כדי עיוות דין וכבר היו דברים מעולם.
במקרה של קצב, יצא הקצף על הסנגוריה במיוחד ע"י התקשורת בתוספת מומחים ופרשנים, שמעולם לא ניהלו משפט פלילי, חלקם גם לא הופיעו בבתי משפט וכל הידע שלהם בא מספרים, ספרות ואקדמיה צרופה ולכן גם כך נשמעת הביקורת שלהם.
למשל: הביקורת על תרגילי הסחבת של סנגורי קצב - תוך המלצות לבטל את עסקת הטיעון לא להעביר להם חומר חקירה נוסף, לא להיעתר לבקשות וגחמות הנשיא לשעבר.
מעניין היה לשמוע את אותם מומחים ופרשנים - אילו הם, בניהם או אחיהם היו עומדים למשפט פלילי בנסיבות אלה.
הרבה מן הפרשנים והמומחים, לא השלימו עדיין עם העובדה שהסנגוריה של קצב הצליחו להגיע "להסדר טיעון" - המגמד את טיוטת כתב האישום המקורי - ואת הצהרותיו הלוחמניות והבומבסטיות של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז בטרם עת ובטרם בשלו הראויות.
הטענות צריכות להיות מופנות למשטרה, לפרקליטות ולמזוז עצמו. אבל התקשורת לא יכולה להשלים עם המצב שמשפט כה עסיסי ומלא סקופים - בורח להם מהידיים.
סנגורי קצב דורשים את כל חומר החקירה החסר + חומרים שחסרים להם לגבי המתלוננת א' ממשרד התחבורה - לאור התצהיר שהגישה עפ"י החוק לבית המשפט - עפ"י בקשתה, בקשתם ראויה מקצועית ובמקומה.
כאשר מתלוננת מגישה (עפ"י הליך שנקבע בתיק נפגעי עבירה) תצהיר ובו מפרטת את שעבר עליה, לבטיה, סיבלותיה, טיפולים הרפואיים ע"י פסיכולוגים/פסיכיאטרים, העדר כושר עבודה, בעיות חברתיות וכו'.
היא אוטומטית חושפת עצמה - לחקירה נגדית על כל סעיפי התצהיר בבית המשפט, שיש להם השפעה הן על העונש, על עסקת הטיעון ועל נושא הקלון.
המסקנה מכאן, שאין מקום להירתע מהגשת התצהיר, אך אי אפשר למנוע את החקירה אם הצד השני עומד על כך, ולכן צריך להיות מוכן לכך נפשית בגיבוי מסמכים ועל כל המשתמע מכך.
סנגורי קצב נלחמים לא רק על זכויותיו, על כבודו, מעמדו ושמו, אלה גם על ההרשעה בקלון המשפטי, להבדיל מהקלון הציבורי. ולכן כל צעדיהם עד כה מבחינה משפטית מוסרית ואתית - מגובים מקצועית.
התופעה הנלווית, לחקירת הנשיא קצב, ולאנשי ציבור נוספים - שעורכי הדין בלחץ הנסיבות, נאלצו להיות גם דוברים ויח"צנים, דבר הפוגע במקצועם ותפקידם כעורכי דין פרופר.
כאשר המשטרה, הפרקליטות, במהלך החקירות ו"השימועים" - מדליפים, בצורה מגמתית עקבית גרסאות ועדויות נוחות ולרוב חד צדדיות - אין ברירה לסנגורים אלא לנקוט בעמדת הגנה ומזעור נזקים - לאמור: להפוך לדוברים יח"צנים, להופיע בכל כלי התקשורת, להדליף גרסאות נגדיות, לתקוף,להשמיץ וליצור רקע ציבורי נוח לקליינט שלהם.
האם זה נכון - לא. האם זה נחוץ - כן. האם זה - מתפקידו הייעודי של פרקליט - לא.
אבל הנסיבות מחייבות אותו - לנקוט בכל האמצעים החוקיים - להגן על מרשו במיטב כוחו המקצועי, כולל התקשורת.
ניקח כדוגמא את הכיסוי התקשורתי שקיבלה פרשת קצב.
התקשורת הסתערה בשצף קצף על קצב, תדמיתו, התנהלותו, הרגלי המין שלו במשרדים הקודמים ובבית הנשיא, ורמסה ברגל גסה, את פרטיותו, משפחתו ו"חזקת החפות שלו".
כדי שלא תהיה אי הבנה ב"הבנת הנקרא", חקירת המשטרה נגד נשיא המדינה, היא בהחלט נושא לגיטימי, לדיווח סיקור והתייחסות עיתונאית וציבורית, במידה ובצורה הנכונה והמאוזנת.
אבל מה שראו עינינו בטלוויזיה ובכתובים עבר כל גבול של "מידתיות" סבירה - גם בהתחשב בעובדה "השולית", שמדובר במוסד הנשיאות, שמדובר בסמל לאומי, שמדובר בתדמית המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ. ההומור הדק והעוקצני של נשיא רוסיה פוטין, בעת הביקור של אולמרט, על כוח הגברא של קצב וביצועיו, לא הוסיפו כבוד למדינה. אם נצרף לכך את הדיווחים בכל ערוצי הטלוויזיה ובכל השפות המשודרות, לא ניתן היה שלא להרגיש בפגיעה במוסד הנשיאותי ובמדינה. כמו שלא נסכים ולא נשקוט כאשר, ייפגעו ויישרפו סמלי ישראל בעולם הנאור, תמונות הנשיאים, ראשי ממשלה ודגלי המדינה (פרט לארצות ערב העוינות), כך גם בדיווחים, שמאבדים פרופורציה.
אבל, למה לנו להלין על זרים, כאשר כל העיתונים בישראל יצאו בכותרות ענק ראשיות, כמעט מדי יום ביומו - על מעללי הנשיא "האנס הסדרתי" - "המטרידן האובססיבי", הייצור המפחיד ששוכן בבית הנשיא. כאילו באו לומר: יש את הנשיא קצב, לצרכים ייצוגים ומיניסטריאליים, ויש את "פנטום בית הנשיא", בדמות "איש חולה המין", שמסתובב ומתפרק בבית הנשיא.
כל הקרקס "המגעיל" והפוגעני הזה, הוא לא רק באשמת התקשורת, שיכלה בהחלט לרסן את עצמה ולהוריד את פרופיל הכותרות והחשיפות הבלעדיות, אלא בעיקר אשמת "מכת ההדלפות".
אז נכון שעיתונות חופשית ניזונה וחיה מהדלפות, זה היה בעבר ויהיה גם בעתיד, אבל יש גם עניין של כבוד למוסד, אם לא לאדם שמאייש אותו, למדינה, סמליה ודגליה. וועדת העורכים או כל עורך ראשי יכלו לצמצם ולהוריד להבות מבלי לפגוע בסיקור העובדתי.
מקור ההדלפות הראשוני, אותו ניתן וחייבים לצמצם ולרסן, משפטית, ענישתית, היא משטרת ישראל. בידה החומר הגולמי הראשוני וכשזה מתחיל לנזול ולהתפרסם כמעט על בסיס יומי, תוך ציטוטים מעדויות, זה בלתי נסבל ובלתי נסלח.
נכון שבשלבים מתקדמים כולם מדליפים - זה חבל, זה מרגיז, אבל זה המשך לתהליך, שהוא כורח בל יגונה כדי להתגונן.
ההיגיון אומר: שאיש ציבור שנחשד בעבירה לא ממהר להדליף, נתונים ועובדות שעלולות לפגוע בו, בתדמיתו ובמשפחתו. אבל כשהדבר נעשה, מסיבות שונות, חלקן מרושעות, מתוכננות, להראות שאנו פועלים ומתקדמים בחקירה, "מיטב החוקרים" עושים עבודת שטח, לא מבדילים בין עשיר לעני, התוצאות בהתאם.
כדי לא לפגר אחרי ניתוץ התדמית ולהציל מה שניתן "מחזקת החפות", הנרמסת בריש גלי, הופכים עורכי דין, לדוברים יח"צנים, אנשי תדמית ואסטרטגיה במקום להתרכז במקצועם וייעודם, מתן הגנה מקצועית משפטית לקליינט שלהם.
התוצאה, הדלפות מאסיביות עוד יותר, כדי לסתור את מתקפת הסנגורים, המקורבים, יודעי דבר, "והפקיד הבכיר" במטוסו או בלשכתו של הנשיא. כך אנו רואים, את מיטב עורכי הדין, עושים סבבים בתקשורת כדי להסביר, להתגונן, להשמיץ ולחסום בגופם רכילות זולה ואשמות שווא ולהפיץ בהזדמנות זו גרסה נוגדת ומאוזנת.
האם זה תפקידו של סנגור - לא ולא. האם הוא נאלץ לעשות זאת בנסיבות כאלה כן, עם כל ההסתייגויות הרתיעה והדחייה.
פרופ' אלן דרשוביץ, מגדולי עורכי הדין הפליליים בארה"ב, איש אקדמיה ממעלה ראשונה שספריו בתחום הם חיוניים להבנת המערכת המשפטית בארה"ב ודרך פעולתה, כותב בספרו: "מכתבים לעורך דין צעיר", בין היתר: "באף מקצוע אחר לא קיים עיסוק כפייתי יותר במוסר ובאתיקה מאשר בעולם המשפטים. עורכי דין טובים עוסקים בכפייתיות בקונפליקטים שבין אתיקה משפטית, הדורשת סנגור מסור למען הלקוחות, חפים מפשע או אשמים, לבין המוסר והצורך בהגינות".
גם עורכי הדין של אנשי הציבור שלנו נתקלו ונלחמו כלפי פנים וכלפי חוץ בעקרונות אלה של מוסר ואתיקה משפטית. קחו לדוגמא את הפרשיות שהסעירו את המדינה, פרשת צחי הנגבי, ביבי נתניהו, ח"כ בלומנטל, ח"כים בהצבעה כפולה, פרשת הקצין והריגת הילדה בווידוא הריגה (שיצא זכאי), מהנדס מע"צ שהתאבד - מפקד ימ"ר דרום, (בוועדת זיילר), ועכשיו נשיא המדינה.
הדברים הקצינו עד כדי כך שאפילו השופט העליון מישאל חשין, לא יכול היה יותר להבליג ובראיון טלוויזיוני טען שהנשיא הורשע, נשפט בעיתונות, בטרם החקירה הסתיימה והיועץ המשפטי נתן החלטתו.
לפי מיטב הבנתי, בארה"ב בו מתנהל המשפט בפני מושבעים, פרסומים מאסיביים בתקשורת הם עילה להעברת המשפט למחוז או מדינה אחרת ואפילו לביטול המשפט. שהרי כפי שאומר השופט חשין, צריך להיות האדם מברזל כדי לא להיות מושפע, והשופטים למזלנו הם בני אדם.
להזכיר, כי נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר השופט מיכה לינדנשטראוס (כיום מבקר המדינה), אמר את אותם הדברים מספר שנים קודם לכן, בהרצאותיו בפני כנסים של עורכי דין.
האם ניתן להתגבר על שטף ההדלפות - ספק רב. האם ניתן לצמצמן למינימום - בהחלט כן, אם המשטרה בראשות המפכ"ל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה ייתנו לכך את דעתם יוציאו הוראות מפורשות, ובעיקר ידאגו ליישומם בפועל ע"י נקיטת אמצעים משפטיים, ענישה והדחה מתפקיד. יש לבלום את השטף בכל מחיר, גם אם הוא ימשיך לנזול באיטיות מדי פעם.
הנשיא קצב - נמצא עתה בשלבי הסיום של המערכה (במאמרי: "קלון או ממון") - הצעתי דרך נוספת לפתרון ע"י "הסדר-טיעון" נוסף - לפיו הנשיא קצב, יתחייב בכתב לבית המשפט לוותר על כל ההטבות הכספיות שמגיעות לו כנשיא + התחייבות לא לחזור לחיים הפוליטיים - ומזוז יוותר על דרישתו לקלון. זה יכול לסיים את "הסאגה", בכבוד לשני הצדדים.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.